פסק-דין בתיק ע"א 6415/06

1.         ערעור זה הוגש על החלטת וועדת ערר (בראשות שופטת בית משפט השלום בירושלים, השופטת אילתה זיסקינד, ובהשתתפות החברים ד"ר מרטין אורבך והגב' ברכה שינדלר), אשר דנה בערר שהגיש המערער על החלטת וועדת אבחון שפעלה על פי חוק הסעד (טיפול במפגרים), תשכ"ט-1969 (להלן - " החוק").

2.         ביום 12.3.06 ביקשתי לקבל את עמדת המערער באשר למקורה של זכות הערעור לבית המשפט המחוזי על החלטת וועדת הערר. המערער הגיש את נימוקיו ביום 27.3.06. המשיבה הגיבה בכתב בסוגיית זכות הערעור ביום 12.6.06 והמערער השיב לתגובה ביום 3.7.06.

לאחר שעיינתי בטענות הצדדים, מסקנתי היא, שאין בידי המערער זכות ערעור ודין הערעור להימחק על הסף. למעלה מהדרוש, וכפי שיפורט להלן, אציין, כי ספק אם וועדת הערר היתה מוסמכת לדון בערר שהוגש לה.

3.         תחילת הפרשה בכך שעניינו של המערער נבחן ביום 2.3.04 על ידי וועדת אבחון שהתכנסה בתל אביב, לאחר שהסוגיה הועברה לוועדה זו על ידי בית משפט השלום בקרית-גת במסגרת הליכים פליליים המתנהלים שם כנגד המערער (ת"פ 767/03, ת"פ 882/03). בית המשפט ביקש את חוות דעתה של הוועדה בשאלה האם המערער סובל מפיגור. פניית בית משפט השלום בקרית-גת לוועדה נעשתה, ככל הנראה, בגדר הוראת סעיף 19ה לחוק. על פי סעיף זה: "כדי לאפשר לבית המשפט להכריע אם יש מקום ליתן צו לפי סעיפים 19א עד 19ד, רשאי הוא להורות לפי בקשת בעל דין או מיוזמתו שלו, שהאדם יובא לפני וועדת האבחון כדי שתיתן חוות דעת על מצבו". הצו לפי סעיפים 19א עד 19ד, הנזכר בסעיף 19ה לחוק, הוא צו מעצר או צו על קביעת דרכי טיפול בנאשם הלוקה בשכלו או במפגר הנמצא במאסר. כאמור, הפניית עניינו של המערער לוועדת האבחון היתה כדי לאפשר לבית המשפט לקבוע האם המערער אחראי למעשיו וכשיר לעמוד לדין ולהכריע האם יש מקום לתת בעניינו צו מהצווים האמורים, הכל במסגרת ההליכים הפליליים המתנהלים כנגד המערער.

וועדת האבחון קבעה, כי המערער מתפקד ברמה שאינה פיגור שכלי וכי הוא מסוגל להבחין בין טוב ורע ולהבין את המשמעות של תוצאות מעשיו ושל ההליך המשפטי. לטענת המערער, קביעות אלו של וועדת האבחון אינו יכולות לעמוד, בין היתר מכיוון שהן סותרות קביעות שנעשו על ידי וועדת אבחון קודמת, שהתכנסה בחדרה ביום 3.2.02, ושקבעה כי המערער מתפקד ברמת פיגור שכלי קל, אינו אחראי למעשיו ואינו יכול לעמוד לדין.

לבקשת בית משפט השלום בקרית-גת דנה הוועדה שוב בעניינו של המערער ביום 28.9.04, אך לא ראתה לשנות ממסקנתה.

על החלטה זו של וועדת האבחון הגיש המערער ערר, אשר נדחה לגופו על ידי וועדת הערר (בש"א 6741/04, החלטה מיום 12.7.05) ומכאן הערעור דנן.

4.         במאמר מוסגר, יאמר כבר עתה, כי ספק רב אם קמה למערער זכות לערור לוועדת הערר על החלטת וועדת האבחון.

על פי סעיף 8 לחוק, הזכות לערור לוועדת הערר מתייחסת להחלטת וועדת אבחון לפי סעיף 7 לחוק, החלטה בדבר דרכי הטיפול במפגר, אשר עניינו מובא לוועדת האבחון ע"י פקיד סעד. במקרה דנן וועדת האבחון לא החליטה דבר באשר לדרכי הטיפול, אלא חיוותה את דעתה לענין מצבו של המערער והאם מדובר ב"מפגר" כהגדרתו בחוק, אם לאו. מדובר, למעשה, בקבלת חוות דעת  בדבר מצבו של האדם, האם הוא מפגר אם לאו, המוגשת לבית המשפט על פי פנייתו של זה האחרון. בסופו של דבר, חוות דעתה של וועדת האבחון היא ראיה במכלול הראיות שתוגשנה לבית משפט השלום שלפניו מתנהלים ההליכים הפליליים בעניינו של המערער.

הפניה לוועדת האבחון לקבלת חוות הדעת דומה במהותה לפניית בית משפט לפסיכיאטר המחוזי לשם קבלת חוות דעת בעניינו של נאשם או עצור לפי הוראות סעיפים 15(ג)           ו- 16(ב) לחוק טיפול בחולי נפש, תשנ"א-1991. למותר לציין, שלא קיימת "זכות ערעור" על חוות הדעת מטעם הפסיכיאטר המחוזי.

האפשרות הקבועה בחוק לערור לוועדת ערר על החלטת וועדת אבחון, מתייחסת להחלטות וועדת האבחון שעניינן קביעת דרכי טיפול. במקרה דנן לא התקבלה כל החלטה בדבר קביעת דרכי טיפול אלא ניתנה חוות דעת בדבר מצבו של המערער (לפי סעיף 19ה לחוק), כאשר הגורם המחליט בשאלה האם מדובר ב"מפגר" האחראי למעשיו, אם לאו , הוא בית המשפט שהורה לוועדת האבחון ליתן חוות דעת. כמובן שעל פסיקת בית המשפט, אשר יקבל או ידחה את מסקנת חוות הדעת, ניתן יהיה לערער.

אגב, זו גם התשובה לטיעון שהעלה המערער, לפיו אין להשלים עם מצב שלא תהיה לו אפשרות להשיג על הקביעה שהוא כשיר לעמוד לדין ואחראי למעשיו (בניגוד להחלטות קודמות של וועדת אבחון בעניינו). ההחלטה בעניין היא החלטת בית המשפט הדן בהליך הפלילי ועל החלטה זו יהיה המערער זכאי לערער בבוא העת.

לפיכך, ספק רב אם קמה למערער הזכות להגיש ערר לוועדת הערר, כאשר וועדת האבחון אך חיוותה דעתה בעניינו, על-פי בקשת בית המשפט, ולא קיבלה לגביו כל החלטה אופרטיבית.

מכל מקום, לאחר שוועדת הערר דנה לגופו ב"ערר" שהוגש לה, מבלי שהתייחסה לשאלה האם בכלל יש זכות לערור לפניה על חוות דעת וועדת האבחון, עומדת בעינה השאלה האם ניתן לערער על החלטתה לבית המשפט המחוזי.

יצויין, כי במידה שקיימת זכות ערעור בענייננו, הרי שדין הערעור להתברר לפני דן יחיד (סעיף  37(ג) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], תשמ"ד-1984).

5.         לשיטת המערער, מאחר ובראש וועדת הערר חייב לעמוד שופט, או מי שכשיר להיות שופט בית משפט השלום (כאמור בסעיף 9(ב)(1) לחוק), הרי שאין הבדל בין החלטות בית משפט השלום לבין החלטות וועדת הערר וכוונת המחוקק היתה לאפשר פיקוח שיפוטי וביקורת של ערכאת הערעור על החלטות הוועדה. לטענת המערער, זכות הערעור לבית המשפט המחוזי, הקבועה בסעיף 14 לחוק, חלה על כל ההחלטות המתקבלות לפי החוק, למעט החלטות לפי סעיפים 19א-19ט. עוד נטען על ידי המערער, כי שר המשפטים הוסמך להתקין תקנות סדרי דין להליכים המתנהלים מכוח החוק, הן בבתי המשפט והן בוועדות הערר (סעיף 21 לחוק). הסמכה זו מעידה על כך שהמחוקק ראה את ההליכים בוועדות הערר כחלק מהליך שיפוטי. בתשובתו לתגובת המשיבה נטען, כי אין להבחין בין חוות דעת שניתנות ע"י וועדת האבחון לבין החלטותיה בדבר דרכי טיפול, וכי יש זכות ערעור גם על הקביעה לפיה מדובר ב"מפגר" אם לאו.

המשיבה מיקדה את טיעוניה בסוגיה שנדונה בסעיף 4 דלעיל. באשר לשאלת קיומה או העדרה של זכות הערעור לבית משפט זה, עמדת המשיבה היתה, שלא קמה למערער זכות ערעור על החלטת וועדת הערר.

כאמור, גם מסקנתי היא כי אין בידי המערער זכות ערעור על החלטת וועדת הערר, ללא קשר לשאלה האם וועדת הערר אכן דנה כדין בערר שהוגש לה, או שמא כלל לא היתה לה סמכות לעשות כן שכן במקרה דנן לא עמדה למערער הזכות לערור לוועדה. להלן הנימוקים שביסוד מסקנה זו.

6.         זכות הערעור הקבועה בסעיף 14 לחוק, אליו הפנה בא כוח המערער, אינה נוגעת כלל ועיקר להחלטות וועדת הערר. על פי הסעיף האמור: